כבר שש שנים, מאז תאונה מחרידה בגן ילדים פיראטי, מונשמת סרווה הקטנה, בתם של שני מהגרי עבודה מגאנה, במחלקת טיפול נמרץ. כעת החליט משרד הפנים לגרש את המשפחה, ולא עזרו גם מחאות הרופאים והעובדים הסוציאליים, שהבהירו שאין סיכוי שהילדה תשרוד את המעבר. אביה של סרווה: "זו רשעות לשמה. איך הישראלים מסכימים לדבר כזה?"

11 שנה חיכו אוסיי וג'אנט טוטו, מהגרי עבודה מגאנה, לתינוק. ב-2003 נולדה להם סרווה-קונדו-טוטו-אוסיי, תינוקת יפהפייה, שחומה כלחמנייה. עד היום זוכר אביה איך החזיק אותה זהיר ומאושר בכף יד אחת.

אוסיי טוטו ליד בתו סרווה השרויה בתרדמת

אוסיי טוטו ליד בתו סרווה השרויה בתרדמת צילום: יוסי אלוני

במעט התמונות שצולמו עד האסון, סרווה הקטנה מצמיתה את הלב במתיקותה הכובשת. פה דובדבן, חיוך שובבי ואינספור צמות קטנות, שג'אנט קלעה בהן סרטים צבעוניים. כשמלאו לה שלושה חודשים ערכו לכבודה מסיבה גדולה. אוסיי קנה לאשתו שמלה אפריקנית כתומה, צרובה בריקועי שמש, ובעצמו לבש את החליפה היחידה הטובה שלו, שחוקת המרפקים. קראו לתינוקת סרווה, שפירושו בגנאית פייטרית, לוחמת.

אבל היום, שש שנים אחרי ששקעה בתרדמת והפכה לצמח, לא נותרה בילדה שום רוח לחימה. בבית החולים הוסיפו לה עוד שם, קונדו, למזל. בשבט שממנו באו מאמינים שקונדו, אם האלים הגדולה, יולדת עוברים חזקים, שורדי כל. בינתיים התינוקת שורדת, אומר אוסיי בשביעות רצון ומלטף את הצינורות שבוקעים מפיה, אפה וצווארה. מסלק צמה קטנה, דמיונית, שקפצה מגעגועיו.

המטפלת בתחנה המרכזית בדרום תל אביב השגיחה על סרווה לצד עשרה ילדים נוספים בחדר קטן ומוזנח, באחד המעונות הפיראטיים שידם של העובדים הזרים משיגה לשלם בקושי. כדי להספיק להאכיל את כולם, דחפה לסרווה בשנתה בקבוק חלב. הפעוטה נחנקה ואיבדה את ההכרה. ומאז היא תינוקת נצחית, סוגרת שש שנים בחוסר הכרה עמוק במרכז הרפואי "רעות". פרפרים מבד סרוג משגיחים על שנתה הממושכת. בובות פרווה חייכניות מרפדות את שמיכתה. ג'אנט מבקרת אותה אחת לשבוע וטוטו שלוש פעמים ביום. הוא עדיין קורא לה בייבי, ומחייך אליה את חיוכו הטוב, הביישן.

בייבי צולחת את חייה העלובים בעזרת מכשירים מצפצפים וצינורות מכל גודל וסוג. המראה שלה מעורר חלחלה. היא מחרחרת בקול ומריירת בשקט. שן אחת, לבנה, מבצבצת מפיה הפעור. לראשה כובע צמר צבעוני. לגופה שמיכה משובצת. טוטו מפשיל את שולי הכובע ומיטיב את השמיכה המכסה את מה שנשאר מבתו היחידה. עד לפני חודשיים היה רואה את בבואתו באישוני עיניה. עכשיו העיניים מכוסות, שלא יתייבשו באור. אוסיי מביט בחוסר ישע בחלונות העיניים הסגורים. בייבי, בייבי, תתעוררי, הוא דוחק בה יום אחר יום. אבל בייבי מסרבת להתעורר.

שלוש שנים אחרי האסון אספו בני הזוג את עצמם והתחילו מחדש במאמצים להביא ילד. שוב עברו טיפולי פוריות מפרכים בעזרת רופאים טובי לב, שלא דרשו ביטוח. הניסיונות לא צלחו בשום פנים. נדמה שהפעם אפילו קשה יותר. מהמתח, אומר טוטו ומסיט את פרצופו הצדה, שלא נבחין בדמעותיו.

יש לו סיבות טובות להיות מתוח. מיד לאחר האשפוז הגישו ההורים בקשה לאישור שהייה ועבודה כדי לסעוד את ילדתם, לממן לה את ביטוח הבריאות ולפרנס את עצמם. בתחילת 2004 החליט משרד הפנים להפסיק את אישור השהייה שלהם בישראל, והמשפחה הקטנה, על ילדתה החולה שאי אפשר לנתקה ממכשירי ההנשמה, התבקשה לעזוב את הארץ לאלתר. טוטו פנה לארגון "רופאים לזכויות אדם", שסייע לו לעתור לוועדה הומניטרית כדי לקבל אישור שהייה מיוחד. גם הבקשה הזו נדחתה.

במאי 2005 עתר הארגון לבג"ץ בדרישה להימנע מגירוש ילדים חולים ומשפחותיהם ולאפשר להוריהם מעמד בישראל עד שיובטח להם טיפול רפואי בארץ המוצא. "העתירה נדונה במשך תקופה ארוכה", אומר רן כהן, מנהל מחלקת מהגרים ב"רופאים לזכויות אדם", "והסתיימה בהתחייבות מצד משרד הפנים לקבוע נוהל חדש שלפיו במצבי חירום רפואי כל משפחה תוכל להגיש בקשה, לצרף מסמכים ולהיבחן לגופו של מקרה. במסגרת הנוהל טוטו הגיש בקשה פרטנית. ובמסגרתו הוא נדחה".

הדס דריקס, ראש דסק צפון מרשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, שלחה בינואר השנה את החלטתה למשפחת טוטו: "בקשתכם לקבלת מעמד מטעמים רפואיים הועברה לבחינת ראש רשות האוכלוסין אשר לא מצא מקום לאשרה. לפיכך, משרדנו מאשר לכם שהות של 30 ימים לצורך התארגנות ליציאה מן הארץ". מאחורי המילים היבשות המשמעות פשוטה: אם הילדה תשולח, סביר שלא תשרוד את הדרך. ובגאנה היא לבטח תמות.

בישראל אני זר
גאנה

גאנה צילום: רויטרס

טוטו בן 47, אבל נראה כבן 30. פניו נעימות, מחייכות. איש לא היה משער את העובר עליו. בשנים האחרונות התקרב אל הכנסייה הנוצרית והפך למטיף. האמונה, הוא אומר, מחזיקה אותו שפוי. מסייעת לו לעבור עוד יום של עבודת ניקיון "משעממת, מטומטמת", לפגוש את אסונו בבית החולים בוקר, צהריים וערב, להיאבק על זכותו להציל את חיי ילדתו ולהישאר לידה, ולהכיל את צערה של אשתו ששקעה בדיכאון עמוק.

במלחמה על סרווה, ג'אנט פחות דומיננטית. בתרבות הגנאית הנשים מבטאות את הכאב בדרך אחרת, מאופקת יותר. "בכל פעם שאשתי הולכת לבית החולים היא לחוצה, היא רועדת, היא בוכה, זה לא קל לה", אומר טוטו. למפגשים עימי הגיע לבד. "ג'אנט לא יודעת אנגלית, וחוץ מזה היא ביישנית מאוד", הסביר.

בגאנה היה קבלן בנייה. "נולדתי למשפחה ממוצעת, לא עשירה אבל תומכת מאוד. הורי חסכו כסף כדי לשלוח אותי לקולג'. אחרי החתונה עם ג'אנט התחלתי לחסוך בעצמי כדי להגיע לירושלים. כל נוצרי רוצה להגיע להולילנד".

לישראל הגיע ב-98'. התוכנית היתה לשלב עבודה ואמונה, לסייר באתרים המקדושים לנצרות, לעשות קצת כסף ולחזור הביתה. "הום סוויט הום", אומר טוטו בגעגועים,"בגאנה 20 מיליון איש, עוני, צפיפות ותנאי מחיה הרבה פחות נוחים מישראל, אבל זו הארץ שלי. בבית אתה מרגיש חופשי. אזרח. אתה יכול לנוע בחופשיות. בישראל אני זר".

הם מתגוררים בבית קטן בשכונת התקווה. סלון עם טלוויזיה ומחשב, חדר שינה אחד, מקלחת ושירותים. על החור הזה הם משלמים 2,500 שקל לחודש. ביטוח הבריאות של סרווה עומד על 200 שקלים. אם אחד מהמעסיקים יפטר את טוטו וידו לא תשיג, סרווה תישלח אל הרחוב.

מאז האסון ג'אנט לא מסוגלת לעבוד וטוטו עובד עבור שניהם. משמונה בבוקר עד שש בערב. הוא איש משכיל. קורא בתנ"ך ויש לו מנוי בספרייה. לפני שנה עבר קורס בטכנאות מחשבים. אבל העברית שלו, הבסיסית, מקשה עליו למצוא עבודה "עם קצת יותר מרחב לנפש, שלא צריך להזיז בה כל היום מיטות ושולחנות".

בשנה האחרונה הכתפיים מציקות לו, וגם הגב לא משהו. הגיל עושה את שלו. העבודה מפרכת יותר, מייאשת. טוטו מסרב לחשוב על העתיד. במקום זאת הוא בוחר להתרפק על העבר. "כשבאנו לישראל השתכרנו לא רע. היינו נשואים טריים ושנינו עבדנו בכמה בתים, במקביל. כשסרווה נולדה התחלתי לשים קצת כסף בצד. רציתי שתהיה רופאה".

הילדה תמות תוך יומיים

שבעה חודשים הספיקה סרווה לחיות כאחד האדם, במהלכם היתה מרכז החיים בבית. "היא היתה היהלום שלנו, הנסיכה", נחנק טוטו. "קנינו לה מיטה יקרה, עגלה ואת הבגדים הכי יפים בשוק. כשיצאתי לעבודה, הייתי מתקשר אל אשתי לשמוע איך הקטנה מרגישה. הייתי נודניק. שאלתי אם אכלה, אם כבר הלכה לישון. אני זוכר שאשתי התרגזה עליי. אמרה, 'אתה מתקשר יותר מדי'. ואני אמרתי, 'על מה את מדברת? 11 שנה חיכיתי לילדה הזו, אני חייב לדעת שהכל אצלה בסדר'.

"בסופי השבוע יצאנו איתה לטייל בשכונה. ישבנו בפארק. הכרנו עוד הורים לילדים קטנים. במשך השבוע הייתי חוזר הביתה בסוף היום ומחבק אותה. אם ניגשתי קודם לאשתי, היתה קופצת במיטה ומתרגזת. ובבוקר חייכה אליי. כל הורה חושב שהילד שלו הכי מקסים בעולם. אבל סרווה שלי באמת היתה מיוחדת".

בתום חצי שנה חזרה ג'אנט לעבודה. חוק חינוך חובה חל גם על ילדים חסרי מעמד, אבל מתחת לגיל שש אין גנים מסודרים ומה שיש, עולה הרבה מדי. כך נרקמים גנים קהילתיים בבתים פרטיים, נטולי אור, גינה ותקנים בסיסיים. ברובם הילדים כלואים בלולים שמונה ועשר שעות ביום, בצפיפות, בלי שהגננת היחידה מסוגלת להעניק לכולם תשומת לב, ואפילו השגחה. בבית הספר רואים את הסימנים. את קשיי ההסתגלות של הילדים חסרי המעמד, את בעיות ההתפתחות. רק לפני חודשים אחדים יצאה ילדה מגן כזה לגשר לה גרדיה ונדרסה שם למוות בלי שאיש הבחין בהיעדרה.

האסון של משפחת טוטו אירע בחודש הראשון של סרווה במעון. "בצהריים קיבלתי טלפון מבית החולים", משחזר טוטו. "אמרו שהילדה חולה, שאבוא מהר. ג'אנט היתה בעבודה ולא ידעה שום דבר. אספתי אותה במונית ונסענו לשם.

"סרווה שכבה בחדר טיפול נמרץ. האחיות לא רצו להכניס אותנו. אמרו שנחכה בחוץ לרופא. בינתיים ניסינו להשיג פרטים מהמטפלת. והיא אמרה שהילדה לא התעוררה מהשינה. כיוון שהיו לה עוד ילדים בבית, שלחה את התינוקת לבד באמבולנס לבית חולים. אז עוד חשבתי שהילדה תקבל טיפול ותבריא מיד ולא יכולתי לסבול את המחשבה שתינוקת קטנה, חולה, נוסעת לבד באמבולנס גדול לבית חולים.

"הפרופסור יצא אלינו אחרי שעתיים ואמר 'הבת שלכם תמות בתוך יומיים'. חשבתי שהוא עושה צחוק. אבל הוא לא צחק. אמרתי לו 'הבת שלי לא תמות. על מה אתה מדבר. אלוהים יציל אותה'. אבל הפרופסור אמר 'מהניסיון שלי, היא לא תשרוד'. סיפר שהגיעה לבית החולים עם אוכל בתוך הקנה. כנראה הואכלה בשנתה בבקבוק עם פטמה רחבה, והחלב ניגר לתוך גרונה והגיע לריאות. עד עכשיו, הוא אמר, אנחנו שואבים סימילאק מהריאות שלה. בגלל החנק, הלב הפסיק לפעום והחמצן לא הגיע למוח. לכן אין לה סיכוי".

איך הגבתם?
"אשתי התמוטטה. ואני התנפלתי על הרופא. אמרתי לו, למה אתה אומר דברים כאלה לאשתי? בגאנה לא מבשרים בשורות קשות לאישה. אישה רגישה. אין לה לב לעמוד בזה. אמרתי לרופא, היית צריך לקחת אותי הצדה, לבשר לי לבד כדי שאספר לה אחר כך, לאט. אתה רוצה שגם אשתי תמות? והפרופסור אמר 'חובתי להודיע לשניכם איפה אתם עומדים'".

שבועיים נשארו בבית החולים. "ישנו על הרצפה. הפסקנו לעבוד. פחדנו. הרופאים היו פסימיים כל כך. הם עבדו לפי הסימנים. אנחנו עבדנו לפי האמונה. האחיות אמרו, אל תיכנסו אליה כל כך הרבה, זה מחזה קשה, תנסו ללכת הביתה. תיכנסו לחדר טיפול נמרץ רק פעם ביום. ואנחנו אמרנו, תנו לנו לראות את הילדה. לחבק אותה. לבקש ממנה להבריא. לא האמנו שהמצב קשה כל כך.

אוסיי וג'אנט טוטו עם בתם סרווה

אוסיי וג'אנט טוטו עם בתם סרווה תמונה משפחתית

"חיברו אותה לצינורות ולמכונות הנשמה. העיניים שלה היו פקוחות. לא הגיבה ליום, לא הגיבה ללילה. בלילה סגרנו לה את העיניים, שלא תבהה. מכונת ההנשמה עשתה רעש איום, ואני חשבתי שהתינוקת שלי רגילה לישון בשקט, בחושך, לא באור החזק של בית חולים. היא היתה כל כך קטנה, שכבה במיטה הגדולה כמו פירור על מחצלת. כל השבועיים אשתי לא הפסיקה לבכות".

חודש לאחר מכן העבירו אותה לבית החולים השיקומי "רעות". מאז היא שם. שש שנים הם מבקרים אותה ומפצירים בה להתעורר. "בהתחלה באתי כל בוקר בשבע והאחיות התלוננו, כי הן הגיעו איתי. אז הגעתי בשמונה. ובערב הייתי נשאר עד עשר בלילה, וגם אז האחיות התלוננו, כי בטיפול נמרץ לא רוצים שיישבו אצלם כל כך מאוחר. אבל אני לא מוותר. אני אומר, זו הילדה שלי, והיא צריכה אותי כמה שרק אפשר".

"מצבה של הילדה אינו מעודד", אומר ד"ר גדעון בנימין, אחראי המחלקה לטיפול נמרץ נשימתי במרכז הרפואי רעות. "אין דרך יפה להגיד את זה, אבל אין סיכוי שהיא תתעורר. היא במצב סטטי. לא מסוגלת לחלוטין לנשום באופן עצמאי. זקוקה למכשירי הנשמה ותמיכה של פעולות שאיבה. בגלל הפגיעה המוחית היא גם לא מסוגלת לעפעף, לכן אנחנו מכסים את עיניה במשחה ותחבושת. היא לא מגיבה לכאב ולא מגיבה לסביבה. עקב מצבה לא ניתן להוציאה בשום דרך מתחום בית החולים. לכן החלטת משרד הפנים לגרשה מהארץ אבסורדית לגמרי. אפילו האפשרות להטיס אותה לא מציאותית. קרוב לוודאי שהיא לא תשרוד את הדרך. אני לא מצליח לתפוס בשכלי איך מישהו מוכן בכלל לקחת את הסיכון".

טוטו ורעייתו מוכנים להתחייב שיחזרו לגאנה ברגע שהילדה תתעורר. הם באמת ובתמים מאמינים בכך. "בברית החדשה כתוב שכל דבר שנקלע לדרכך, אתה חייב להאמין שאלוהים יעשה ממנו טוב", הוא אומר. "ועוד כתוב שאלוהים הכפיל את כל מה שאיוב איבד. אולי סרווה תתעורר, ואולי אלוהים יעזור לי להוליד עוד ארבעה ילדים בריאים. אין לדעת. אני חושב שאלוהים חייב להתערב".

ועד שאלוהים יתערב, תלו בני הזוג טוטו את התמונות מהמסיבה של התינוקת על הכתלים המעטים בבית הקטן. וגם במסך המחשב ובפלאפון ועל מחזיק המפתחות. "אנחנו מרגישים שהיא איתנו", הם מסבירים בפשטות. בבית החולים הם מדברים אליה. מספרים לה מה קורה בחוץ ומבטיחים שלא יפסיקו לאהוב אותה גם אם לא תתעורר לעולם.

"אני אומר לסרווה, הבת של השכנים כבר הולכת לכיתה א'. וקנו לה ילקוט וספרים חדשים", דומע טוטו. "ואז אני רואה שהיא מזיזה קצת את הכתף שלה. כשאני אומר לה, בייבי, תחבקי אותי, אני מרגיש שהיא מנסה לקום".

"דווקא האמא של הילדה קצת יותר ריאלית", אומרת תמר שוורץ, מנהלת מסיל"ה, מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה בתל אביב. "אולי לכן היא במצב נפשי קשה מאוד. אמרנו לה, 'אל תלכי אל הילדה כל כך הרבה. לסרווה זה לא יועיל ולך זה יזיק. לא תצליחי להיכנס להריון'. אבל אנחנו מחליקים על קיר זכוכית. היא באה הרבה ויושבת שם שעות. מלטפת את הילדה ולא מפסיקה לבכות".

מבחן האנושיות

כשנודעה החלטת משרד הפנים על הגירוש הצפוי, פנתה תמר שוורץ המלווה את המשפחה במכתב דחוף ליעקב גנות, ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים. "מצבה הרפואי של הילדה עדין ורגיש", כתבה לו. "כל טלטלה, ובוודאי ניתוק ממכונת ההנשמה יכולים לגרום לה למוות מיידי. כיצד מבקש משרד הפנים לגרשה מבית חולים סיעודי ולהעבירה לאפריקה?".

יעקב גנות

יעקב גנות צילום: ראובן קבטרו

"מדובר בהורים מסורים מאין כמוהם", אומרת שוורץ, "אבל את משרד הפנים זה לא מעניין. מדי שנה כפו עלינו התנהלות ביורוקרטית שאני לא מאחלת לשונאיי. הם כל כך מקשים. בכל פעם ביקשו מחדש עשרות מסמכים, כאילו הילדה עומדת להתעורר ולברוח. ובכל שנה קיבלנו אישור שהייה ותעסוקה. כי מה, ההורים יקבצו נדבות? מדובר בעובדים חרוצים, אבל המעסיקים אמרו, אם אין אשרת עבודה, המשטרה תקנוס אותנו ב-10,000 שקל.

"אז אחרי תחנונים ובקשות רבות משרד הפנים הוציא לטוטו אישור לאי קנס. תראי כמה הכל עובד עקום. ופתאום לפני שנתיים, בלי סיבה ובלי נימוק, כותבת איזו פקידה במשרד הפנים, 'לצערנו, בקשתם נדחתה'. הנכם מתבקשים לארגן את חפציכם ולעוף מפה. מיד כתבנו בחזרה שלא יעלה על הדעת. לא צריך ללמוד דקה באוניברסיטה כדי להבין שאם ינתקו את הילדה מהמכשירים היא תמות בדרך.

"אני עובדת סוציאלית, אני נציגת הממסד, ואני המומה. לאן הגענו? לנתק ילדה ממכשירי הנשמה? להפריד במצב כזה בינה לבין הוריה? זה לא ייאמן. ההורים לא יעזבו את הילדה לבדה בישראל. וגם אם היו עוזבים, מי היה מטפל בה במקומם? ומי היה משלם לה ביטוח רפואי? אבל משרד הפנים – כלום, אין ואפס. אטומים לגמרי. בשלב מסוים נמאס לי. אמרתי, אני מזמינה את שר הפנים להתכבד ולהגיע לבית החולים רעות, להסתכל לילדה בעיניים המכוסות שלה, אחר כך להסתכל בעיניים של ההורים שלה ואחר כך בבקשה – לגרש. כי ההבדל הוא שאנחנו ראינו את הילדה והוא לא".

אפילו משרד הבריאות מצא לנכון להתערב בפרשה. ד"ר אמנון קירו, ראש השירות לילד ולמתבגר במחוז תל אביב, הגיע לפני כחודשיים למרכז הרפואי רעות, ראה את סרווה בכובע הצמר הצבעוני שלה והתחלחל. "ההחלטה לגרש את הוריה של הילדה אינה עומדת במבחן הסבירות והאנושיות בכל צורה שהיא", הוא אומר. "אני לא מצליח להבין איך במדינה יהודית מישהו מסוגל להגיע בכלל להחלטה כזו. המדינה כאילו שואלת, למה שהילדה לא תמשיך לקבל את הטיפול במקום אחר? אבל זו היתממות, כי בגאנה הילדה תמות בתוך זמן קצר. כרופא, אני חושב שהגישה הזו אכזרית". ד"ר קירו פנה גם הוא למשרד הפנים והפציר בו להפעיל שיקול דעת נוסף. איש לא טרח להשיב לו.

בייאושו, פנה טוטו לשגרירות גאנה בישראל, ששלחה מכתב מטעמה למשרד הפנים. במקביל, הציעו לו לפנות לעזרת עורך דין. השבוע הגיש עורך הדין טל פרושן, המייצג את משפחת טוטו, עתירה דחופה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לבטל את החלטת משרד הפנים.

ראש בקיר עם הרשויות

היעדר מדיניות הגירה ההולמת את המציאות בישראל מביאה למצבים אבסורדיים. בארץ מתגוררות עשרות אלפי משפחות חסרות מעמד. רבות מהן מורכבות מאנשים שעבדו במשך שנים בישראל, בתנאים קשים ובשכר זעום, ובמידה רבה אפשרו בזיעת אפם את רמת החיים הגבוהה של הישראלים. כעת, כשהם נפצעים או חולים, מתנערת החברה מאחריותה אליהם.

"הדוגמה של משפחת טוטו היא קיצונית במיוחד", אומרת אייר בלומברג, עובדת "רופאים לזכויות אדם" המלווה את המשפחה. "בגלל שיש פה ילדה בת שש, מונשמת, הסיפור שלהם נוגע ללב. אבל הם לא המקרה היחיד. קיימות עשרות משפחות כאלה של מהגרים ועובדים זרים עם ילדים החולים במחלות כרוניות, שאין להם טיפול בארצות המוצא. אין תרופות, אין מכשור, אין כוח עבודה מקצועי. וזה יוצר בעיה מאוד גדולה. כי נכון, הם לא חוקיים, אבל הם עדיין בני אדם. עצובים ושמחים וגם חולים לפעמים. אי אפשר להתעלם מהם".

איך משרד הפנים מתמודד עם חולים קשים מקרב העובדים הזרים?
"במשרד הפנים יש נוהל טיפול בבקשה למעמד זמני מטעמי בריאות, אבל הוא מתייחס רק למצב חירום רפואי, למשל, התקף לב".

ילדה-צמח לא נחשבת למצב חירום רפואי?
"קומה לא נחשב למצב חירום רפואי, בדיוק כפי שאנשים סוכרתיים או אפילפטיים שבלי הכדורים שלהם שאי אפשר להשיג בארצות המוצא הם ימותו, לא נחשבים למצב חירום רפואי. המרפאה שלנו מטפלת בחולים קשים כמו צהבת, זאבת ואיידס, שאם יגורשו לא תהיה להם שום אפשרות להחלים או לחיות. ובחוק אין להם התייחסות או אופציה. אם כבר יש איזו פרצה, האינפורמציה תמיד בעברית ותמיד זה סמי-משפטי.

"לצערי, נתקלנו בבקשות בודדות שאושרו במשרד הפנים, וגם הן לזמן קצוב בלבד. לרובם מעניקים לפנים משורת הדין רק אשרת שהייה. המשמעות היא שהחולה יכול ללכת ברחוב בלי להסתכל אחורה ולהיבהל מכל לובש מדים, אבל הוא אינו מסוגל לעבוד ולקיים את עצמו או לשלם על הטיפול הרפואי שלו. מובן שגם אין לו זכויות סוציאליות אחרות. כל מהלך חייו נתמך בארגונים סוציאליים".

"ההתגייסות של אוסיי טוטו למען בתו נוגעת ללב ונדירה", סבור רן כהן מהמחלקה המשפטית בארגון. "רוב המהגרים חוששים שאם יתעסקו עם המערכת, המערכת תנקום בהם בחזרה. אבל טוטו הצטרף באופן פעיל לעתירה לבג"ץ והוא לא חושש להתעמת ראש בקיר עם כל הרשויות האפשריות כדי להציל את הילדה שלו מגזר דין מוות.

"מאוד קשה לי עם הסיפור שלו. כבר הספקתי לפגוש את גסות הלב, האטימות, אפילו ההתבהמות של הממסד והצורה שבה הוא מתייחס לאוכלוסיה הזרה. אבל המקרה של טוטו הקצין אצלי את התחושות האלה. הבנתי שהמוסר והאנושיות שלנו רחוקים שנות אור ממה שמצופה מחברה יהודית. המזעזע הוא שאלמלא היינו קיימים, משפחת טוטו כבר מזמן היתה בגאנה. לא היה אף פקיד, אף מנהל דסק במשרד הפנים שעבר על התיק שלהם ועצר רגע כדי להגיד, תשמעו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לגרש ילדה מונשמת".

גם טוטו שואל את עצמו אותן השאלות. "אני לא אומר שישראל היא המדינה שלי", הוא אומר, "אבל הילדה שלי נולדה כאן. ולמדינה יש איזו מחויבות מינימלית כלפיה. אנחנו לא פושעים, אנחנו לא פלסטינים שהורגים יהודים. לא עשינו רע לאף אחד. איך יכול להיות שמתייחסים אלינו ככה? זו רשעות לשמה".

מה זה גורם לך לחשוב עלינו כחברה?
"אני עושה הפרדה בין הרשויות ובין האנשים. כל כך הרבה ישראלים ניסו לעזור לי. הסיפור שלנו נגע ללב כולם. אני מאמין שהאזרחים בישראל לא יסכימו לדבר כזה. גם בגאנה לא אוהבים זרים, אבל אף גנאי לא יזרוק ילדה חולה לכלבים. משרד הפנים, הממשלה והמשטרה לא מייצגים את מה שהציבור חושב. וזו הבעיה.

"אלוהים יעזור לך, טוטו"

הזמן, אומר טוטו, לא מצמצם את הייאוש. "אני מסתובב בעולם כאילו יש לי גידול במוח. הראש שלי תמיד נמצא אצל סרווה. ההחמצה. הכאב. חוסר האמון. עד עכשיו אני לא לגמרי מבין מה בדיוק קרה לה ולמה. אני כל הזמן חושב על העתיד שלה. איך הוא ייראה? הרי לא אוכל לטפל בה כל החיים. ומי ידאג לה כשאתבגר? הביטוח מכסה אותה רק עד גיל 18. מה יהיה אחר כך?".

בינתיים, טוטו מתנהל בין עבודות הניקיון שלו, דירתו הקטנה והמרכז הרפואי, כשהוא עלול להיעצר בכל רגע. חורק באופניו החלודים ברחובות המאובקים, כשסכנת הגירוש מלווה אותו כמו עננה דביקה. "אני תמיד מתבונן מעבר לכתף, זה כבר הפך אצלי להרגל, כמו רפלקס", הוא מתנצל. "עקרונית, כל שוטר יכול לגרש אותי עם אשתי והילדה, אולי אפילו בלעדיהן, בלי שייתנו לנו אפילו הזדמנות להיפרד. הסיכוי שלי הוא שני מסמכים בכיס. האחד הוא מכתב בעברית מרופאים לזכויות אדם שמתאר את הבעיות שלי. השני הוא הדוח הרפואי שקיבלתי בבית החולים על המצב של סרווה. אני אופטימי. אני מאמין שאם אראה את המסמכים האלה לשוטר, הוא יפנה את הראש שלו. יגיד לי, 'אלוהים יעזור לך, טוטו', וימשיך למישהו אחר".

משרד הפנים: לא מדובר במצב חירום

ממשרד הפנים נמסר בתגובה כי "ככלל, טיפול בבקשה לעיכוב הרחקה מטעמים רפואיים נועד לעכב הרחקה של שוהים בלתי חוקיים הטוענים להיותם חולים במחלה קשה, כאשר הכלל המנחה הוא כי מדובר במצב חירום רפואי כהגדרתו בחוק זכויות החולה – דהיינו, טיפול חירום הדרוש עקב סכנה מיידית ועד לייצוב מצב רפואי, במסגרת אשפוז במוסד רפואי מוכר.

"בתם של בני הזוג טוטו אוסיי מאושפזת זה חמש שנים ובהתאם לחוות הדעת הרפואית הרשמית שהועברה למשרד הפנים, אין צפי לשיפור משמעותי במצבה והנ"ל זקוקה לסיעוד תומך בלבד. בנוסף על כך, הובהר בחוות הדעת כי אין כל מניעה להטיס את הילדה.

"לאור האמור לעיל, המתבסס כאמור על חוות דעת מקצועית של רופאה מוסמכת, לא נמצאה עילה לאשר את המשך שהייתם של בני המשפחה בישראל, וכבר ביום 14.1.2009 נענו בני המשפחה כי עליהם לצאת את הארץ בתוך 30 יום.

"להבהיר, כי בני המשפחה מעולם לא הגישו בקשה מטעמים הומניטריים כי אם מטעמים רפואיים וכך נבדקה הבקשה. אם היתה נשקפת סכנה לחיי הילדה ו/או היה נדרש טיפול רפואי נוסף כמוגדר לעיל, לא היתה המשפחה מתבקשת לצאת את הארץ בשלב זה".

tproshan

Author tproshan

More posts by tproshan

2019 טל פרושן - משרד עורכי-דין ונוטריון Tal Proshan, Law and Notary Office. All Rights Reserved©

he_ILHebrew
en_USEnglish he_ILHebrew